מיהו עגנון?            /       דרור בורשטיין

"עגנון" הוא שֵׁם ספרותי, שם שמאחוריו ספרים רבים וכתיבות שונות זו מזו. עגנון כינה את עצמו על שם סיפורו החשוב הראשון, "עגונות" (1908). במילים אחרות, שמו של הסופר עשוי מחומרי סיפור. כאילו אמר לנו הסופר: ה"אני" שלי מצוי בסיפוריי. אפשר לדמיין את שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס (הכתיב היידי הוא טשאַטשקעס) עומד, ומסתיר את פניו בספר ועל הכריכה כתוב: ש"י עגנון. הנך שואל אותו מי הוא, והוא פותח לפניך את הספר.

למרות שמקובל לדבר על "סגנונו" של עגנון, יש יותר מעגנון אחד. השם "עגנון" אינו אלא כותרת להִשתנוּת בלתי פוסקת. הִשתנות של חיים והשתנות ספרותית. לאמתו של דבר, רק מנקודת מבט של עברית ספרותית "רזה", מדולדלת, אפשר לחשוב על סגנונו של עגנון כ"אחיד" או בכלל כ"סגנון" (בלשון יחיד). למעשה, מדובר בסופר שסגנונו ושעולמו הם המגוונים ביותר בספרות העברית.[1] דבריו של דן מירון על "הכנסת כלה" נכונים לכלל יצירתו של עגנון: "אין עגנון מעמיד סיפור [...] אלא אם כן ניתָן לו להעלות מתוכו פֵּשֶׁר ואנטי-פשר, מובן ואנטי-מובן".[2] הפלא הוא, שבכל ה"ספרויות" שכתב העמיד עגנון יצירות מופת שהספרות הישראלית עדיין נתונה בצִלן. 

ילדוּת

לפני יותר ממאה אנו מוצאים אותו, נער בן שש עשרה, כותב שירים רגשניים בעברית וביידיש על מאבקו בשׂטן: "ילד קטן!, שגיא כֹּחַ! עוד לעמך תַּרְאֶה נפלאות".
נער בן שש עשרה – או שמא בן חמש עשרה? שהרי אפילו על תאריך הולדתו הניח עגנון מסכה: בעוד שסביר שנולד בי"ח באב תרמ"ז, 8.8.1887, הקפיד עגנון לטעון כי נולד בתשעה באב תרמ"ח, 8.8.1888, תאריך "מוצלח" הרבה יותר – שהרי ביום בו חָרַב המקדש נולד גם, על פי אמונה רווחת, המשיח.
לאחר נדודים קצרים באירופה הגיע עגנון לארץ ישראל בקיץ 1908. שינוי השם ל"עגנון" הוא סימן להולדת הסופר "שלנו". יהיו לו עוד לידות כאלו בהמשך חייו. לא את כולן יקבלו כל קוראיו בהבנה.

שנתיים לאחר פרסום "עגונות" כותב עגנון את סיפורו הנודע "והיה העקוב למישור". הסיפור נדפס בעיתון "הפועל הצעיר" ובספר, שאת הוצאתו מימן הסופר י"ח ברנר, ידידו של עגנון. ברנר מִשכן את חגורתו כדי להדפיס את הסיפור. מי יודע היכן חגורתו של ברנר היום? הסיפור, מכל מקום, נותר עִמנו.
"והיה העקוב למישור" הוא סיפור שנבנה על סיפור חסידי. ככזה, הוא טבוע בחותם הסביבה הגיאוגרפית והרוחנית של ביתו הראשון עגנון, בעיר בוצ'אץ' שבגליציה (כיום באוקראינה). עגנון לא יעזוב אף פעם את עירו. גם כשביתו יהיה במקום אחר, היא תעלה בחלומותיו ובסיפוריו.
זהו סיפור של "מכירת נשמה", של אדם שמוותר על כל היקר לו ברגע אחד של חולשת דעת. הקורא של הסיפור הזה הוא מי שהסיפור החסידי והלשון החסידית מוכרים לו, כמו לשונות יהודיות עתיקות נוספות. כמעט כל משפט ומשפט בסיפור הזה נושא על גבו משא של ספרים עתיקים. אילו היה הסיפור הזה מופיע באתר אינטרנט, היו חלקים גדולים שלו מסומנים בקישוריות (לינקים). למשל: "ישמח האב ביוצא חלציו ותגל האם בפרי בטנה, אך לשִמחה מה זו עושָׂה והיא לפתח חטאת רובצת".[3] אפילו במשפט קצר זה נפתחים שלושה "ספרים", שלושה "לינקים": כפי שתוכלו לראות אם תלחצו על הקישוריות, המשפט של עגנון מהדהד ומערבב שלושה מקורות יהודיים: טקס ברית המילה, ספר "קהלת" (ב', ב') וסיפור קין והבל מספר "בראשית" (ד', ז'). את עגנון של "והיה העקוב למישור" צריך לקרוא בתוך ספרייה, כביכול. והספרייה הזו נמשכת אל העבר. לא בכל ספריו זה יהיה כל כך בולט, אבל עגנון מעולם לא יצא לגמרי מהספרייה הזו. לקרוא סיפור של עגנון, לפעמים, משמעו נכונות לקרוא גם ספרים אחרים.

"והיה העקוב למישור" הוא סיפור עצוב. אדם הופך למת בחייו, מביט בְּעולם החיים מתוך עולם המתים שטיפשותו דרדרה אותו אליו. אבל כבר בו יש ביטוי לתכונה בולטת של סיפורי עגנון: ההומור: "שאלו ר' ענזיל מי אתה. השיב עני אני. אמר לו והיכן אתה סועד בשבת? ענה לו וכי יודע אני, חלקוּ לי מקום אצל איזה ענזיל שמנזיל[4], ודרך גנאי אמר כך. מיד הכיר הרב מהותו ועיקם את שפתיו כאדם שאומר אוי לך ולמזלך, אוי לך ולשולחנך".[5] עגנון הוא אחד מבעלי ההומור הגדולים ביותר מבין הסופרים הישראליים. 

בחזרה לאירופה

בחורף 1912 נוסע עגנון לברלין. הנסיעה תסתבר כטעות קשה וכהצלחה גדולה בעת ובעונה אחת: הוא נוסע הישר אל תוך מלתעותיה, המתחילות כבר להיפער, של מלחמת העולם הראשונה; אבל הוא פוגש שם (1915) את שלמה זלמן שוקן, שיהפוך לדמות מרכזית בחייו. ש"ז שוקן (וגם גרשום, בנו, מאוחר יותר) יהיה פטרונו של עגנון, ולמעשה יפטור אותו מכל דאגות מגורים, פרנסה והוצאה לאור (בעזרת הוצאת "שוקן"). כך יתאפשר לסופר להקדיש את כל ימיו לכתיבה ולקריאה.
המפגש עם התרבות הגרמנית המודרנית, השונה כל כך מזו הגליצאית, יתבטא בשורה של סיפורים ורומנים. כפי שעגנון כתב את "והיה העקוב למישור" כסופר יהודי המודע לתרבות הספרותית המערבית, המודרנית, כך יכתוב סיפור כמו "פנים אחרות" כסיפור "גרמני", שנכתב בעיניים חודרות של מי שהוא "זר", יהודי מן המזרח האירופאי התוהה על אודות האהבה בעולם משתנה.

ב-1913 עגנון מבקר בעיר הולדתו בוצ'אץ' וכן בפראג ובווינה. בעירו הוא מוצא את אביו חולה. הוא שב לעיר כדי לבקר את אביו אחרי שלושה חודשים, אבל מתבשר כי אביו נפטר זמן מה לפני כן (אמו של עגנון נפטרה עוד ב-1909). כותב דן לאור: עגנון "לא יכול היה אז לשער כי מחלת אביו ומותו [...] העניקו לו את ההזדמנות האחרונה לחזור ולהתבונן בעיר הולדתו כפי שהכיר אותה. בתוך פחות משנה עתידה הייתה גליציה המזרחית להפוך לשדה קרב גדול במלחמה העקובה מדם, שתמיט הרס וחורבן בקנה מידה היסטורי על היישוב היהודי הצפוף שאכלס חבל ארץ זה". מלחמת העולם הראשונה פורצת בקיץ 1914 ועגנון מוצא עצמו כלוא בגרמניה, ואף נתון בסכנת גיוס למלחמה לא-לו.

אחד הסיפורים הבולטים שפרסם עגנון בשהותו בגרמניה הוא "בדמי ימיה". אמנם גם סיפור זה רווי בלשון "הספרייה" היהודית, אך הוא שונה בתכלית, והציטוטים למיניהם נדחקים יחסית לרקע והם פחות הכרחיים להבנת הסיפור. למשל, בציטוט הבא, אין הכרח לדעת כי המילים "בדמי ימיה" מזכירות את ספר ישעיהו; כי המילים "הקדיש את קרואיו" אמורות להזכיר לקורא את ספר צפניה; כי הצירוף "מעט ורעים" לקוח משיחת פרעה ויעקב בספר בראשית וכי סופו רומז לספר קהלת: "בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה. כל היום ישבה בבית ומן הבית לא יצאה. רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה וגם אבי לא הקדיש את קרואיו. דומם עמד ביתנו ביגונו, דלתיו לזר לא נפתחו. על מיטתה שכבה אמי ודבריה היו מעטים".[6] למרות השימוש ה"כבד" בציטוטים, זהו טון שונה מזה של "והיה העקוב למישור" וסיפורים קרובים לו. את מקומה של האגדה החסידית כבסיס לסיפור מחליף שילוב של זיכרון ודמיון, ולמעשה דמיון שבורא "זיכרון" ספרותי אישי. שהרי עגנון לא שהה לצד מיטת אמו בערוב ימיה, אלא היה בארץ ישראל. ועדיין, הסיפור הזה נובע מן החיים, לא מן הספרייה. 

השיבה לארץ ישראל

ב-1924 הוצת ביתו של עגנון בגרמניה ונשרף על כתבי היד שהחזיק בו ועל הספרייה שהקים. לדברי דן לאור, עגנון "נטה לפרש את האסון כעונש על שהייתו הממושכת בנכר", ולכן, אחרי היעדרות של כתריסר שנים, החליט לחזור לארץ ישראל.
עם חזרתו ארצה חזר עגנון לשמירת מצוות. את המצוות זנח, במידה זו או אחרת, עם הגעתו הראשונה לארץ ישראל והתמיד בכך בזמן שהותו בגרמניה (אם כי גם בהיותו אדם חופשי לא ניתק את הקשר עם רבנים ועם הספרות היהודית). הכיפה השחורה המוכרת מתמונות רבות חזרה לראשו רק עתה, והוא בן כשלושים ושבע. אבל למרות דתיותו המתחדשת, אפשר לומר שכיפתו של עגנון הייתה על ראשו לא כתשובה אמונית פשוטה וברורה. שאלת הכיפה, כלומר שאלת האמונה, היא הבסיס לחלק מיצירותיו החזקות ביותר של עגנון, כמו "הכנסת כלה" ו"ספר המעשים". 

הרומאן

היצירה הבולטת הבאה של עגנון כתובה גם בז'אנר שעד כה לא התנסה בו – הרומאן.
הרומאן הראשון של עגנון (ולמעשה, כדבריו של דן מירון, לא רומאן אלא "פרודיה חתרנית המבקשת להרוס את [ז'אנר] הרומאן"[7]) היה "הכנסת כלה" – עיבוד של יצירה קצרה יותר שלו בשם זה. ברומאן זה הוא חוזר לעולם של יהדות פולין, מתוך היכרות עם הז'אנר המודרני (אותו הכיר בקריאת תרגומים לגרמנית של רומאנים מאת דוסטויבסקי, פלובּר ואחרים).
זהו סיפור המעלה תמונת חיי קהילה יהודיים בגליציה בסביבות שנת 1820, דהיינו במה שהיה כבר עבר-רחוק בזמן כתיבת הספר. גיבורו, ר' יודיל, נראה בתחילה כיהודי מאמין תמים ועני ש"היה עובד את השם באימה וביראה ובאהבה, ולא היה מתכוון להתגדר ולקנות שם או כדי שיהא לו חלק לעולם הבא, אלא כדי לעשות כיסא לשכינה. ומקום דירתו היה למטה במרתף אפל צר ולח, ולא היו שם לא ספסל לישב עליו ולא שולחן לסעוד עליו ולא מיטה לשכב עליה". אך תמימות אמונית זו אינה חזות הכול; גרשון שקד תיאר אותו כ"נוכל ובדאי" ודן מירון הצביע על "הניכור וקור הלב" שיודיל נוקט כלפי אשתו ובנותיו וכינה אותו "ילד מפונק".[8] מיהו יודיל "האמיתי"?

גם כאן ההומור צמוד לתיאור הצדיקי החמוּר: "ולרָש אין כל כי אם תרנגול אחד רבי זֶרח שמו, על שם הכתוב שבתהלים קי"ב זרח בחושך אור לישרים". דווקא התרנגול, שזוכה לתואר "רבי" הופך את סיפור האגדה הטיפוסי לאנושי, לספציפי. התרנגול (שהוא דמות חשובה ברומאן זה ואינו סתם "קישוט") אף מעניק, מכוח שמו המהווה ציטוט של פסוק, תקווה לגאולת בעליו העני (נפגוש בחיה שהיא "ציטוט" גם ברומאן אחר של עגנון, "תמול שלשום"). עגנון אהב תרנגולים. נפגוש כמה מהם ב"סיפור פשוט", הרומאן הבא שלו.
"הכנסת כלה" עומד בסימן הקונקרטיות של המקום: פולין אינה עוד מקום-לא-מקום, כמו ברבים מסיפורי מנדלי מו"ס למשל. עד כדי כך, ש"עיכוב מסוים נגרם בעבודה [על "הכנסת כלה"] משום שעגנון לא מצא בירושלים ובספריותיה מפות מפורטות של גליציה המזרחית".[9] אפשר לראות בבעיה הטכנית הזו, של העדר המפות, פן הסמלי עמוק: עגנון, מרוחק כבר מביתו הישן, ניגש לכתוב על מרחבים אבודים. הוא מביט מן החלון ואינו רואה את המקום שעליו הוא כותב, אלא את המרחק ממנו. הוא רואה את גלותו. בסופו של דבר, יהפוך "הכנסת כלה" למין מפה כזו. זוהי מפה המציירת עולם רחוק, ובמידה רבה מאוד – אבוּד. 

סיוטים

בסמוך לאחר פרסום "הכנסת כלה" במהדורת "כל כתבי" הראשונה שלו (1931), מפרסם עגנון סיפורים שונים לחלוטין (1932) – התחלה של פרויקט בשם "ספר המעשים". אלו סיפורים שהמודל שלהם הוא אולי חלום, הזיה, ולפעמים סיוט. הקונקרטיות של המקום והזמן נהרסת בדרכים שונות. יש שראו בהם השפעתו של קפקא, אבל עגנון הכחיש. עגנון נסוג מהלשון ומהעולם הגליצאי, ועובר לעולם מודרני וללשון הרבה פחות מצטטת וארכאית. העולם אינו יציב, לפעמים הוא זורם ולפעמים סתם לא נותן מנוח ("מדירה לדירה"): "הוצאתי ידי מידו של אנדרמן והלכתי אצל אשתי. נזדעזע הגשר השחור תחת רגלי וגלי הנהר נתקפלו ועלו, עלו ונתקפלו" ("אל הרופא"); "הגביהו עצמם מימי הים ועלו והציפו את כפות רגלי. קפצתי ועליתי על הגשר. כיוון שעליתי על הגשר נזדעזע הגשר והתחיל מרתת" ("הנרות"). זהו עולם שיכול להתנפל, לִחיות ולנוע לפתע, כדי לפגוע. ספק אם עולם כזה יכול היה להיכתב לפני מלחמת העולם השנייה. זהו עולם שהֶדֶף המלחמה עוד מורגש בו. והוא מורגש בו בראש ובראשונה במעשה הסיפור.
"פתאום קול כקול סדין שנקרע. באמת לא נקרע שום סדין, אללה עננה אחת קטנה שברקיע נקרעה, ומשנקרעה יצתה הלבנה וניסרה בעבים, ואור מתוק האיר על הבית ועל אבא" ("לבית אבא").[10] האור אולי "מתוק", והסדין אינו קרוע בסופו של דבר. נחמה קטנה, שכּן הקרע הוא בשמיים, בעננים. השמיים נקרעים ודבר לא נגלה מעבר לקרע, שקולו נשמע על הארץ. אבא המת המואר באור הירח הוא מראה מתוק ומטריד בעת ובעונה אחת – מטריד בדיוק בגלל האושר הקפוא, המת. 

אהבה

בחורף 1933 שוב מפתיע עגנון. אחרי סיפורי החלום הוא מפרסם את אחת מפניני הפרוזה שלו – הסיפור "פנים אחרות". סיפור "גרמני" פסיכולוגי על בני זוג לאחר גירושיהם, סיפור אווירה לילי, שטעון בתחושה חריפה של חזרה לאחור בזמן: שהרי נדמה שרק לאחר גירושיהם מתחילים בני הזוג בסיפור, טוני והרטמן, להיות "זוג" אינטימי באמת. כמה שונה משפט הפתיחה של הסיפור מהפתיחה של "הכנסת כלה" (אותה פתיחה שהתרנגול זֶרח מופיע בה): "היא הייתה לבושה שמלה חומה ועיניה החומות היו חמות ולחוֹת". כאמור, יש בסיפור הזה עולם גרמני חילוני, שהעדשה המכוונת אליו אינה גרמנית אלא "זרה", מרוחקת מעט, מנסה להבין את האהבה "המודרנית", ומצליחה. עגנון של בוצ'אץ' ועגנון של ברלין כותבים את הסיפור הזה "ביחד".
הרומאן הבא של עגנון הוא "סיפור פשוט", אבל זה רומאן אחר לגמרי. כותב דן לאור: אין זה "הרומן הפיקרסקי, המבוסס על מחרוזת של סיפורים הנטועים בהווי העממי, אלא רומן אינטגרלי העשוי על פי הדגם הנפוץ של הרומאן האירופי הבורגני, ובייחוד רומאן המשפחה". הפּלא הוא שעגנון מצליח למהול בין העולם היהודי המסורתי והז'אנר הספרותי הזר לו לגמרי, כביכול. בעצם המהילה הזו כבר מצויה אמירה חריפה: העולם היהודי המסורתי אינו יכול כבר שלא להיראות בעיניים שמחוץ לו, בעיניים שיצאו ממנו. הוא לא עולם סגור בעל חוקים משל עצמו; הוא עולם שאפשר לחשוב עליו כפי שחושבים על סביבתו – לחשוב בעזרת רומאן. עצם המבט הזה, מבחוץ, מכריז על פריצת גבולותיו. ויש לה גם צדדים קשים.

אחד מביטויי המודרניות בכתיבת הרומאן הזה הוא ההתייחסות לשיגעון כ"התנהגות סמלית", יתכן שבעקבות תורתו של זיגמונד פרויד. התרנגול המצחיק של "הכנסת כלה" משתנה לגמרי: "מוּטל הירשל על מיטתו ומרגיש שעִתיו ורגעיו עוברים בלא שינה. והוא מתעצם ועוצם את עיניו בכל כוחו אפשר יתנמנם אפשר יישן. באותה שעה עומדים כל התרנגולים כשכרבולותיהם זקופות וקולותיהם תלויים בפיהם וממיטתה של מינה עולה ריח חם"; ובהמשך: "אין אדם שליט[11] בשעת כעסו. פתאום יכול הוא לקום ולהרוג כל התרנגולים שבעולם"; "קפץ תרנגול על השולחן וטינף את הנייר, קם החסיד וקרע את התרנגול בחמתו".[12] בסופו של דבר, בהתקפת שיגעון ספרותית מאוד, הופך הגיבור בעצמו, בעיני עצמו, לתרנגול משוגע. 

בין שתי מלחמות עולם

בשנת 1930 נסע עגנון לביקור בפולין ובעיר הולדתו. הביקור המאוחר בעיר השוקעת טמן בנפשו זרעים לרומאן שייכתב לקראת סוף אותו עשור: "אורח נטה ללון", מעין סימפוניה מאהלרית של יופי, אימה ושקיעה. הרומאן מופיע כספר עם תחילת מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), כשׁעיר הולדתו של עגנון נכבשת על ידי ברית המועצות (מאוחר יותר יכבשוה הגרמנים וירצחו את יהודיה). לא את התום והאמונה (גם אם למראית עין) של "הכנסת כלה" ולא את האהבה והשיגעון הפרטי של "סיפור פשוט" אנו מוצאים כאן, אלא כאב של קהילה, של ציבור. הכפירה היא אפשרות ממשית. הגיבור הראשי של הספר הוא הקולקטיב היהודי במזרח אירופה; המקום היהודי. הכניסה לעיר "ערב יום הכיפורים אחר חצות היום" מזכירה כמה מסיפורי "ספר המעשים", הרוויים תחושה של איחור, של טעות קשה, של החמצה גדולה: "אנשי המלון קיבלוני כאורח שבא שלא בזמנו"; "בבית הכנסת לא היה אדם שהכרתי"; "אחרי התפילה לא אמרו תהלים ולא אמרו שיר הייחוד ולא שיר הכבוד, אלא נעלו את בית הכנסת וכל אדם הלך לביתו".[13] התפילה היא כמעט לא-תפילה. הבהוב אחרון של קהילה דתית. כתיבת הסיפור היא בבחינת "חפירות הצלה".

ומן החפירות עולה תמונה קודרת. משהו השתבש בעצם האנושיות. הכאב גדול מדי והמונִי מדי אחרי מלחמת העולם הראשונה. "האולם היה ריק. כל אדם לא היה באולם. בא אותו שאני מכיר ואיני יודע את שמו. בכל יום פניו אחרות, היום היו לו פנים של יפּוני ושל תתרי כאחד. בכל מקום יש הרבה כמותו, כאן בשבוש אין לו דומה לדומה. קטן היה וצנום היה ולחייו אדומות היו ועיניו שחורות ושפמו שחור ומבהיק ומאונך ונימין יוצאות ממנו לכאן וכאן, ושנותיו שלושים פחות שנה או שנה יותר. סלסל בשפמו ועמד כאדם שמשיב על דברי חברו ואמר, כבר אמרתי לך. והוציא זכוכית מגדלת מבין שערות ראשו ונסתכל בה ויצא. מה היו הדברים שנתכוון להם, ומתי דיבר עמי, ומתי אמר לי כך, שהוא אומר כבר אמרתי לך. ישבתי במקום שישבתי ועצמתי את עיני. באה קרולקה ואמרה, האדון שרוי באפלה. מיד אני מדליקה לו את המנורה. כל היום כולו לא ראינו את האדון".[14] והאפלה אינה רק של אדם אחד. "כל הרוחות שבעולם מנשבות ומזיזות את העיר ממקומה. קול חיבוט דלתות, קול שבירת חלונות, קול שימוט רעפים נשמע מסוף העיר ועד סופה".[15] הילד שחשב לעמוד מול השׂטן התבגר והוא עומד מול מעשי שטן אנושיים. ומתוך עולם סחוף רוחות ודווי זה עולה, בכל זאת, הספר. ספר שעוד מעט הממשות המתוארת בו תחדל מלהיות. 

נשיכות: אדונית ורוכל, כלב וקרבנו

בשנות ה-40' המוקדמות, שנות השואה, מביט עגנון לאחור וכותב דווקא על ארץ ישראל של ימי העלייה השנייה. הוא מפרסם את סיפור האהבה "שבועת אמונים" בעת שהנאצים מחסלים את יהדות גליציה, והוא כותב את הרומאן "תמול שלשום" – אולי יצירת המופת הגדולה ביותר שלו. אך הוא חושב גם אירופה השטנית בסיפור האֵימה "האדונית והרוכל" (1943) וב"לבית אבא" ו"בדרך" (1941), שהם כעין הדים ל"אורח נטה ללון". "פתחה הלני את עיניה והביטה [ברוכל היהודי]. עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה [...]. נזקפה בבת ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת. לסוף דחפה אותו וצווחה, פוי מה קר אתה, דמך לא דם, אלא מי קרח".[16]

"תמול שלשום" ראה אור בשני חלקים (1945-6). זהו סיפורו של יצחק קומר, עולה חדש מעירו של עגנון ליפו, ומאוחר יותר לירושלים. גיבור לא פחות חשוב מיצחק הוא הכלב בּלק, מי שמתחיל את דרכו כמין בדיחה: יצחק שמקצועו צבּע כותב על עורו של הכלב את המילים "כלב משוגע", והדבר זורע בהלה בירושלים (הציבור מפרש את האזהרה ברצינות). כך, הבדיחה יוצאת מכלל שליטה והופכת לרצינית, ואז למבהילה. עד שבסופו של דבר נועצת הבדיחה את שיניה במחבר הבדיחה וממיתה אותו. זהו כלב בעל תודעה, כלב יהודי לפעמים, כלב פילוסוף: "בתחילה בזמן שבלק היה דר בין היהודים והיה אדוק בדעות אבותיו מאמין היה ככל ירושלים שאין הגשמים באים אלא בשביל תוקעי שופר [...]. מיום שגלה בלק ממקומו ונתערערה בו אמונת אבותיו"; "צועק בלק מייסוריו, אוי מפנה מה מרוּדף אני מכל העולם, שכל הרואה אותי מבקש להרגני.[17] כלום ראה עשיתי לאדם, כלום נשכתי לאחד מהם".[18] מה מסמל הכלב? הכלב אינו "מסמל" דבר, אלא "דבר והיפוכו". כלומר, הוא משהו שלא ניתן להגדירו. הוא יכול להיות יהודי, וגם גורם המוות ליהודי. הוא כלב "טוב" וכלב "רע" ועוד דברים. אולי זה בדיוק מה שמטריד בו. הקורא מוצא את עצמו אוהב את הכלב הזה, גם אחרי שרצח את גיבור הספר, שגם אותו הקורא אוהב. הקריאה ברומאן הזה היא, בין השאר, היכולת להכיל את הכלב ואת קורבנו. 

שירה ותהילה

לקראת סוף שנות החמישים, בתקופת מלחמת העצמאות, עגנון כותב רומאן נוסף, שמזכיר בטון ובסוג ההתרחשות שלו את הסיפור שנזכר קודם, "פנים אחרות", וסיפורי אהבה אחרים של עגנון (כמו "הרופא וגרושתו"). זהו "שירה", רומאן שבסופו של דבר נותר בלתי גמור. זהו רומן "יֶקי" ומערב אירופאי על התאהבות מאוחרת, אסורה מנקודת מבט דתית-יהודית וגם מנקודת מבט בורגנית-חילונית. כפי שחיבר, ב"סיפור פשוט" למשל, בין רומן האהבה המובסת האירופי למציאות היהודית, מחבר כאן עגנון את רומן האהבה המאוחרת עם המציאות של ה"עיירה" היהודית החדשה שלו – היישוב היהודי המשכיל, ה"יקי", בירושלים של ימי המנדט הבריטי. וזו, אכן, "עיירה". "בועה" בלשון ימינו.
רוב גיבוריו הם אנשי אוניברסיטה, משכילים, יהודים-גרמנים בירושלים, בתקופה שבה במולדתם עלה היטלר כבר לשלטון. זהו גם אחד הספרים המשעשעים ביותר של עגנון, המתבונן בהווי האקדמי-גרמני בלב המזרח התיכון כבדבר קצת תמוה: "נמצא חיבורי משתייר פתקאות פתקאות ואני משתייר מרצה, כלומר איש שמקבל משכורת של מרצה ולא של פרופסור ואפילו לא של פרופסור חבר"; "...כפרופסור למנר כשהוא מוציא מפיו פתגם לטיני או יווני, מבליעו בעטישה, כדי שלא יעמדו על שגיאותיו"; "מלומדים אחרים יש שמרבים בציטטים מספריהם, כלומר מדברי עצמם הם מביאים ראיה לדבריהם". יש בספר גם כמה קטעי מסתורין מן היפים ביותר שכתב עגנון, כמו "היום יצא מתוך מנוחה ועונג והלילה התחיל מבצבץ ועולה ממקומות הנראים וממקומות שאינם נראים. עדיין לא היה לילה גמור, אבל כבר נראו סימנים מובהקים של לילה. אפלולית דמומה הקיפה את העולם ומילאה את העולם, ובתוך האפלולית הדמומה הבהיקה כמין אורה שהחשיכה והאירה מתוך עצמה וחזרה והחשיכה וכל העולם חשֵכה בחשֵכה".[19] אבל עיקר הספר הוא סיפור אהבה בין מבוגרים, שלמרות ניסיון חייהם אינם שונים בהרבה מילדים מאוהבים, מה שהופך את סיפור אהבתם לעצוב מעצם היותו "מאוחר מדי".

בשנות החמישים מפרסם עגנון כמה יצירות קצרות: ביניהן "תהִלה". ההבדל בין הארוטיקה הפיזית והבגידה של "שירה" ובין הקדושה הלגמרי לא-מינית של "תהִלה" הן דוגמה אחת מני רבות ליכולתו של עגנון להיות יותר מאדם אחד. ב"תהִלה" אנו מוצאים משפט כמו "הצצתי עליה והרהרתי, מהיכן באים לידי הכנעה שכזו. חשבתי בדורות הראשונים שהיו מלאים מידות טובות. דיברתי עמה בדורות שעברו [...]. אמרה, כשמאריכין לו לאדם ימיו ושנותיו זוכה ורואה דברים הרבה, גם טובים וגם טובים מהם".[20] משפט זה קרוב הרבה יותר לעולם הַפְּשָׁט של ר' יודיל של "הכנסת כלה" המתרחש ב-1820 מאשר ל"שירה" המתרחש ב-1930, כעשרים שנה לפני זמן הכתיבה.


סודות

סיפורים בולטים אחרים משנות החמישים הם "עידו ועינם", אחד מכמה סיפורי-חידה שפרסם עגנון בשלב המאוחר של כתיבתו, ובהם "עד עולם" (1954), "הדום וכיסא" (פורסם בהמשכים מ-1958) ו"לאחר הסעודה" (1963). לצד חיבור סיפורים אלו חזר עגנון לפרויקט של כתיבת סיפורי עירו, כמין כרוניקה של העולם שחרב ("עיר ומלואה") ואנתולוגיות אחרות מארון הספרים היהודי (כמו "ימים נוראים"). ב-1966 זכה בפרס נובל לספרות. עגנון הרהר שנים רבות לפני הפרס באפשרות שיזכה בו, ואין ספק כי חש שהפרס הגיע לו בזכות. הפרס קיבע סופית את מעמדו כסופר היהודי הגדול של התקופה. יש לציין שלצד חשיבותה הברורה של הזכייה היא טרדה את עגנון וביטלה את זמנו במכתבים, בטקסים ובהרצאות.

"לאחר הסעודה" הוא מן המסתוריים שבסיפורי עגנון. זהו סיפור על יציאה ממקום, על יציאה מן הקיום. לא הנדודים ה"אופקיים" של "הכנסת כלה", אלא מסע אנכי, מלמטה למעלה; מסע על אות. "הסעודה הגדולה הגיעה לסופה", מתחיל הסיפור. המספר יוצא מהיכל הסעודה ונתקל בבניין ישן, המטיל צל על "בית הסעודה". אבל הבניין הזה מתגלה כאדריכלות מוזרה, מין מגדל שצורתו האות ו'. המספר מתחיל לטפס על המגדל הזה. מה מתרחש כאן? למען האמת, כל ההתרחשות היא "דבר שאין לו מלים", והטיפוס על האות הוא גם יציאה מתחומן של האותיות ושל הלשון. "סכנה גדולה היא לבריה שאין לה כנפיים כשהיא נתונה פתאום באוויר", הוא אומר בהגיעו למעלה. "מה ראיתי שם ומה לא ראיתי שם? מקצת ממה שראיתי רשאי אני לספּר".[21] יש בסיפור מאוחר זה משום ביטוי מזוקק לעמדת הסופר העומד יחידי מול כוחות טמירים, עמדה שבאה לידי ביטוי כבר בשירי הנעורים הראשונים שלו.

12.
- "כשמגעת שעתו של אדם למות מֵסֵב פניו אל הקיר, רואה הוא בבוּאה של מעשיו על הקיר והוא נבעת ומת".

- "מן הקיר נראתה לי בבואה של אדם שמטפס ועולה".[22]

ש"י צ'צ'קס נפטר בשנת 1970, אך ש"י עגנון לא נפטר מעולם: שֵם ספרותי אינו יכול לעבור מן העולם כל עוד הספרים חיים. ספריו של עגנון חיים אצל קוראיו, מנערי בית ספר ועד פרופסורים לספרות; הם חיים בקריאה "פשוטה" בספרים, אבל גם בעיבודים תיאטרוניים וקולנועיים. בנוסף, עגנון חי אצל סוג מסוים של קוראים, והם הקוראים שבעצמם כותבים סיפורים. סופרים בולטים כמו א"ב יהושע, עמוס עוז יעקב שבתאי, אהרן אפלפלד ויצחק לאור, אם לציין רק כמה שמות, פנו בכתיבתם אל יצירתו של עגנון כמקור השראה, חיקוי, השפעה – ואף עימות ספרותי. מבלי להתיימר לחזות את העתיד אפשר להניח כי עתידה של יצירת עגנון עוד לפניה, וכי יש לה קוראים אשר עדיין לא נולדו.

[1] ראו אצל גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880-1980, כרך ב', הקיבוץ המאוחד וכתר, תשמ"ג, המצטט את מחקרו של מ"א זיידמן, בעמ' 186.

[2] דן מירון, הסתכלות ברבנכר, הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 260.

[3] ש"י עגנון, "והיה העקוב למישור", בתוך אלו ואלו, שוקן 1998, עמ' 95.

[4] יש לקרוא: Enzl Shcmenzl .

[5] שם, עמ' 75.

[6] ש"י עגנון, "בדמי ימיה", בתוך: על כפות המנעול, שוקן 1962, עמ' ה'. האזינו להקלטה של עגנון הקורא את פתיחת הסיפור הזה. שימו לב, למשל, כיצד מבטא עגנון את המילה "יצאה", בהארכת ההברה האחרונה, ההופכת אותה להבעת כאב.

[7] דן מירון, הסתכלות ברבנכר, הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 263.

[8] שם, עמ' 230-231, 241.

[9] שם, עמ' 21.

[10] ש"י עגנון, "ספר המעשים", בתוך: סמוך ונראה, שוקן 1962.

[11] השוו קהלת ח', ח': "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המוות". שימו לב איך ברמיזה כמעט בלתי מורגשת מצביע עגנון על המוות המחכה בסופה של "שעת הכעס" של הירשל.

[12] ש"י עגנון, "סיפור פשוט", בתוך: על כפות המנעול, שוקן 1962, עמ' ר-רא.

[13] ש"י עגנון, אורח נטה ללון, שוקן 1998, עמ' 5-8.

[14] שם, עמ' 282.

[15] שם, עמ' 38.

[16] ש"י עגנון, "האדונית והרוכל", בתוך: סמוך ונראה, שוקן 1962, עמ' 102.

[17] כאן משווה עגנון ברמז בין בלק ובין קין.

[18] ש"י עגנון, תמול שלשום, שוקן 1979, עמ' 474-475.

[19] ש"י עגנון, שירה, שוקן 1971, עמ' 38, 203, 171, 183.

[20] ש"י עגנון, "תהִלה", בתוך: עד הנה, שוקן 1962, עמ' קפה.

[21] ש"י עגנון, "לאחר הסעודה", בתוך: לפנים מן החומה, שוקן 1976, עמ' 257-269.

[22] שם, עמ' 264-265.