"בית שמחדשים אותו בצבע כל שכניו באים לראות.
שני דברים מושכים לבו של אדם, בית חדש ובית שצבעוהו. בית, משום שהוא חוצץ בינו לבין העולם , וצבעים, מפני שהם דוגמא של מעלה של צבעי הרקיע, שנשמתו של אדם קרויה מהם."
"תמול שלשום"
שימור ושיקום בית עגנון 2007 - 2008
אלמלא יזמתו ותושייתו של מרדכי איש שלום,ראש עיריית ירושלים בשנים 1959- 1956 ומי שכונה בפי עגנון "שר הבירה",יתכן שבית עגנון לא היה היום אלא היסטוריה נשכחת בכתובים,תמונת ארכיון מצהיבה בארכיון עגנון.
איש שלום היה בין יוזמי הקמת "בית עגנון" כמוסד אשר יקום בירושלים ויעסוק בחקר ספרות עגנון עוד בחייו של הסופר. הוא אף שיתף ברעיון זה את עגנון עצמו ,שבהחלט נאות לכך,אך היוזמה לא יצאה אל הפועל בגרסתה המקורית.
לאחר מותו של עגנון בשנת 1970, יזם איש שלום את העברת בית המשפחה לרשות עיריית ירושלים ואת פתיחתו לקהל הרחב כבית המוקדש לתולדות חייו ויצירתו של הסופר זוכה פרס נובל.
בית עגנון, אשר נבנה בשנת 1931, תוכנן על ידי האדריכל פריץ קורנברג, יליד גרמניה,שהיה גם "השכן ממול". הוא תכנן גרסה צנועה ומאופקת של הסגנון הבין-לאומי – ה"באוהאוס" האופייני לשנות השלושים של המאה שעברה.
הבית , הבנוי בקווים נקיים וישרים ומצופה טיח בהיר – הוא מנציגיו המעטים של סגנון אדריכלי זה בירושלים,ומן הבתים הבודדים ששרדו מבתיה המקוריים של שכונת הגנים תלפיות. שלא כמרבית בתי העיר, הבית לא נבנה באבן, שכן החוק המנדטורי שחייב זאת לא חל באותם ימים על שכונת תלפיות .
סמוך לפתיחתו של הבית לקהל ,בראשית שנות השמונים, ערכה העירייה שיפוץ כללי במבנה, במטרה להתאימו לאירוח אירועים וכינוסים. קירות חדרי השינה בקומת הכניסה הוסרו,ועל ידי כך נוצר חלל גדול אשר הוסב לאולם הרצאות,בעוד המטבח משמש כמשרד. קירות הבית וחלונותיו נצבעו לבן, הריצוף הוחלף וגרם המדרגות התלול המוביל לקומה השנייה נצבע בצבע אדום בוהק. הבית כולו כוסה בטיח אפור גס, כדוגמת בתים רבים ברחבי הארץ.יוצא דופן היה חדר העבודה של עגנון בקומה העליונה,אשר נשמר בשלמותו, על רהיטיו ,חפציו, וספרייתו הענפה והמרשימה.
במשך יותר משני עשורים היה הבית פתוח לקהל וקיים ערבי ספרות ותרבות, אשר אירחו חוקרים ,סופרים ומשוררים. בשעות הבוקר היה המקום פתוח בדרך כלל לסיורים בתשלום.
עם השנים התיישן הבית והבלייה אחזה בו בכל פינה. שבילי הגישה שובשו, סדקים נפערו בקירות ובתקרה,רצפת האולם שקעה, ועל גבי הקירות תוספות שונות ומשונות בדמות מזגנים ,רדיאטורים, צנרת חשמל ומים ,שלטי הכוונה ועוד.
מעת לעת הונחו על שולחנן של הנהלות העמותה תכניות והצעות לשיפוץ הבית ולשיקומו אולם אלה לא יצאו אל הפועל בשל קשיי תקציב.
הזמן שחלף העמיד בסכנה את קיומו הפיזי של הבית, והנזק שהיה צפוי לספריית עגנון הפך לממשי.
בשנת 2006 יזם מנהל התרבות במשרד המדע התרבות והספורט את פרויקט השימור והשיקום הנוכחי. הנהלה חדשה מונתה לעמותה וגויסו צוותי היגוי, חשיבה ותכנון מתחומי השימור,הספרות והמוזיאולוגיה.
המטרות המיידיות שעמדו בפני צוות הפרויקט היו שימור בית עגנון כמבנה הנושא ערכים תרבותיים,היסטוריים וארכיטקטוניים.כמו כן,שימור אוסף חפצי הבית והספרייה על אלפי הספרים שבה.
שימור המבנה
בשלב הראשון ,שלב התיעוד, התבצע תחקיר היסטורי וארכיטקטוני מקיף על ידי איסוף צילומי ארכיון,תוכניות מקוריות,מסמכים וראיונות. בשל מיעוט החומר המתועד ,היו זיכרונות הילדות של חמדת עגנון ואמונה ירון ותיאוריהם את הבית לאורך השנים למקור מידע מרכזי וחשוב לצורך התכנון האדריכלי.
לשם איסוף מידע אודות חומרי הבנייה והצבעים המקוריים נערכו סיורים במבנים נוספים שתכנן קורנברג בירושלים ומחוצה לה,וביקורים בבתים שנבנו בשנות השלושים והשתמרו לאורך השנים, כדוגמת בית אושיסקין ברחביה ובית בן גוריון בתל אביב.
בשלב השני, גובשה תכנית לשימור,תכנון ותפעול הבית כמוסד המיועד להעמקת ההיכרות עם דמותו של הסופר,תולדות חייו ויצירתו.
לתכנון הפרויקט נבחר משרד האדריכלים הירושלמי ארד-סימון.האדריכלים סלמה מילסון ארד ואבנר סימון עסקו בעבר בשימור מבנים ברובע היהודי בירושלים העתיקה ובשכונות לב העיר.אליהם חברה מעצבת התצוגה הלינה חמו,המעצבת הראשית של מוזיאון ישראל.
העקרונות אשר הנחו את צוות תכנון היו שמירה על אופיו הצנוע ,פשטותו ומראהו המקורי של הבית ושחזור מלא ומדויק ככל הניתן של אגפי הבית שנשמרו עם השנים.
יחד עם זאת, היה על צוות התכנון להביא בחשבון שיקולים ואילוצים תפעוליים הקשורים להכשרת המבנה לתפקודו כמוסד תרבות עכשווי המיועד לקהל הרחב,על כל המשתמע מכך בכל התחומים- חשמל ותקשורת,מיזוג אויר,בטיחות ועוד.
בהיותו של הבית אתר לאומי לשימור,הרי שתהליך התכנון היה מורכב ומסובך.
במרוצת התהליך עמדו ערכי השימור למבחן מול ערכים כדוגמת נגישות לקהל הנכים ובעלי המוגבלויות.
דילמות נוספות אשר עמדו בפני המתכננים הובאו לדיון בפני ועדת ההגוי של הפרויקט,אשר התכנסה מספר פעמים במשך התהליך וחבריה תרמו כל אחד מידיעותיו ומנסיונו .
החצר
"נשא עיניו וראה, ים המלח מכאן ומקום מקדשנו מכאן ורוח צחה מנשבת והאויר טוב ונאה מכל המקומות שבארץ."
"הסימן",האש והעצים
בזמן בנייתו, היה בית עגנון הפונה אל נופי מדבר יהודה וים המלח, הבית המזרחי ביותר בשכונה. קורנברג תכנן את חזית הבית המקורית ובה דלת הכניסה והמרפסת הפונה מזרחה, אל הנוף. מאז השתנתה תלפיות לבלי הכר, ובתי הדירות הגבוהים שנבנו סביב הבית מאפשרים אך בקושי מבט צר אל עֵבר נופי מדבר יהודה.
שורת הברושים הגבוהים מפרידה בין הרחוב לחצר הבית ומפלס הרחוב נמוך בכמטר ממפלס החצר. במקור הפרידו ביניהם ארבע מדרגות שהובילו לשביל אבן "שכבות" טבעית, ודרכו אל הכניסה.
לאחר התלבטות ממושכת הוחלט להנמיך מעט את מפלס החצר באזור הכניסה על מנת להתאימה לתקנים המחייבים של הנגישות.
כעת מקיף את הבית ממערב שביל גישה נוח לקהל ,ומאפשר כניסה ישירה לאולם המרכזי בקומת הכניסה. השביל החדש מיועד לבאים לאירועי הספרות והתרבות בשעות הערב.
יחד עם זאת הכניסה הראשית אל הבית ,היא עדיין הכניסה המקורית,מצידו המזרחי של המבנה.
הגינה
"אף ביתנו עומד בתוך גן צומח ברושים וארנים ולרגליהם חבצלות ודליות וצפרנים ולוע האריה ומרגניות וכריזנטמות וסגוליות"
"הסימן", האש והעצים
למרות דבריו אלו של עגנון, צילומי הגינה לאורך השנים מעידים כי עצי המחט והצל הרב ,לא אפשרו צמיחה מלבלבת ופורחת.
בתכנון הצמחייה הנוכחי אשר נעשה על ידי אדריכלית הנוף מרב דביש בן משה הושם דגש על בחירת צמחים אופייניים להרי ירושלים: עצים מקומיים כרימון ואגוז,שיחים וצמחי תבלין וכן שתילים עונתיים אשר יחד ייצרו גינה ירושלמית טיפוסית.
בחצר האחורית נשתל משטח דשא ,אשר יאפשר בעתיד התכנסויות קהל וקבוצות, ועריכת אירועים בעונת הקיץ.
מעטפת הבית החיצונית
מקירות המבנה החיצוניים הוסרו האלמנטים הקבועים שנוספו עם השנים: מזגנים,צנרת חשמל ומים, תאורה ושילוט.
הטיח הישן גורד והוסר, והבית כוסה מחדש בטיח בהיר כדוגמת המקור,כפי שנעשה בשנות ה- 30 , ללא חומרים פלסטיים הרווחים כיום.
תריסי הברזל המקוריים פורקו והוסרו,שופצו ,נצבעו מחדש בירוק האותנטי, ונקבעו מחדש במקומם. דלת הכניסה הינה דלת ברזל ששוחזרה על- פי צילומי ארכיון.
מבואה וחדר המגורים
"...ודאי כתב לך ברין שקורנברג צבע את הבית בצבע נורא ומגוחך. כנראה נצטרך חצי שנה להתבייש בפנינו ובפני האורחים מחמת צבע הבית, אבל להצטער לא כדאי..."
"אסתרליין יקירתי"
כפי שכתב לאסתר, עגנון לא חיבב במיוחד את בחירותיו של קורנברג בנוגע לצבעי הקירות והאריחים ברצפה,בפרט שאלה התחלפו בכל חדר וחדר. במהלך השנים הוחלפו המרצפות הצבעוניות לריצוף "טרצו" אפור פשוט. הדילמה שעמדה בפני המתכננים היתה- האם לשחזר את הבית על פי תכנונו של האדריכל קורנברג או על פי טעמו של בעל הבית?
גם כאן נמצאה נוסחת פשרה, המשלבת את שני הטעמים.
חלל המבואה והמגורים שוחזרו על פי תכנונו של קורנברג. הקירות ,המשקופים והדלתות נצבעו בצבע צהוב כבמקור והריצוף והוחלף למרצפות בגודל 20 סמ"ר בצבע אדום-יין מתוצרת "גלוסקא" בתל-אביב,המקום היחיד בארץ המייצר אריחים דוגמת אריחי מפעל "שלוש" היפואי,משם הובאו האריחים המקוריים.
תצוגת הקבע במבואה ובחדר המגורים משחזרת את מראה הבית כפי שהוא משתקף בצילומים מסוף שנות השישים,כאשר ביקרו צלמים רבים בבית,בשל זכייתו של עגנון בפרס נובל לספרות (1966).
האולם
בשלב המוקדם של התחקיר, ברור היה כי הבית צר מלהכיל את המידע העצום אודות עגנון ויצירתו. לפיכך,התקבלה החלטה להציג בבית לצד תצוגת הקבע תערוכות מתחלפות מתחומים שונים ומגוונים ,כפי שמזמנים סיפור חייו ויצירתו הענפה של הסופר.
בהתאם לכך,האולם הותאם להצגת תערוכות מגוונות על ידי התקנת מערכות תקשורת, חשמל ותאורה.
לצד התערוכות, ימשיך האולם לארח גם בעתיד כינוסים והרצאות.העמוד אשר במרכז החלל,הוסר. קירות האולם נצבעו בלבן והרצפה רוצפה באפור, הפעם על פי טעמו של עגנון. האבחנה בין חלליו המשוחזרים של הבית לאלה שאינם משוחזרים נעשית כעת באמצעות צבעי הקירות והריצוף.
קומה עליונה
הספרייה וחדר העבודה
מן המדרגות המובילות לקומה העליונה קולפה שכבת הצבע ונחשף המראה המקורי היצוק שלהן.דלת הכניסה המקורית מובילה אל חדר העבודה וספרייתו של עגנון, אשר נשתמרו בשלמותם. לצורך עבודות האיטום והצביעה, פורקו מדפי הספרייה שתועדו ומוספרו,הספרים נארזו בזהירות במאות ארגזים ואוחסנו עד לתום השיפוץ.
עם השבת הספרים למקומם וסידור הספרייה ,החל להתבצע פרויקט שימור ומחשוב הספרייה כמו גם הקמת ארכיון בית עגנון,אשר התאפשר הודות לתמיכתה הנדיבה של קרן משפחת צבי ועפרה מיתר.
בספריית עגנון אלפי ספרים,רובם מן המאה התשע עשרה והמאה העשרים, אך חלקם עתיקים ונדירים יותר, מן המאות השש עשרה והשבע עשרה. לראשונה יטופלו הספרים על פי תקני השימור הנדרשים.לשם כך הותקנו מערכות בקרת לחות ,טמפרטורה ומיגון על פי המלצות מומחי השימור של הספרייה הלאומית .
תהליך חשוב זה,מהווה את גולת הכותרת של הפרויקט כולו ועתיד להימשך כשנתיים נוספות.התהליך כולל שימור ורסטורציה של הספרים הזקוקים לכך, רישום הספרים בתוכנת קטלוג, והקמת אתר אינטרנט אשר יעלה את הנתונים לרשת.
ניתן יהיה לבקר בספרייה, אך לא באופן חופשי כמקודם.שכן לשם שימורו המלא של החדר נאלצנו להגביל את הכניסה עד לשליש ממנו.
חדר עיון
חדר העיון היה במקור חלל מקורה אך פתוח אל המרפסת הסמוכה,כחלק בלתי נפרד ממנה. במסגרת השיפוץ שערכה העירייה בבית הוסב החלל לחדר קטן בו הוצגו בעבר חפצים אישים של עגנון, דגם עיר הולדתו בוצ'אץ, וכן תעודות ופרסים רבים שקיבל בחייו ,ובהם פרס נובל.
ייתכן כי נכון היה לפתוח את החדר מחדש ו"להחזירו" למרפסת.ההתלבטות בנושא זה אכן הייתה ממושכת, אולם מצוקת השטח הפנוי לתצוגה ולמעבר קהל הכתיבו לבסוף את ההחלטה, והחדר נשאר לשמש חלל לתצוגה ולעיון.מחדר זה מובילה דלת היציאה אל המרפסת, אשר בימיו של עגנון שימשה לו כמקום לפוש מעט מעבודת הכתיבה ולצפות אל מדבר יהודה וים המלח. המבקרים בבית עגנון אמנם לא יוכלו לעשות זאת בשל בתי המגורים שנבנו סביב, אך הם יוכלו לרדת מכאן אל הגינה וליהנות מן השלווה שהיא משרה,בטרם ילכו לדרכם.